מעלה בהרי האנדים ועד קוקה-קולה: היסטוריה קצרה של הקוקאין

אלפי שנים של עלי קוקה

עמי האנדים לועסים עלי קוקה כבר אלפי שנים, כדי להתמודד עם עייפות, רעב וגובה. באימפריית האינקה העלים היו קדושים ושמורים בעיקר לאצולה ולטקסים. אחרי הכיבוש הספרדי במאה ה-16 הפכו העלים לכלי שבעזרתו הועבדו פועלי המכרות.

לעיסת עלים, או שתיית תה קוקה ("מאטה דה קוקה"), חוקית עד היום בבוליביה ובפרו. בצורה הזאת היא ממריץ עדין שדומה לקפה חזק.

1859: החומר הטהור

הכימאי הגרמני אלברט נימן בודד ב-1859 את האלקלואיד מהעלים וקרא לו "קוקאין". תוך עשורים ספורים הוא נמכר כתרופה לכל דבר.

פרויד ו"החומר הקסום"

ב-1884 פרסם זיגמונד פרויד את המאמר "על הקוקה", שבו המליץ על קוקאין לדיכאון, לעייפות ולגמילה ממורפיום. הוא השתמש בו בעצמו ונתן אותו לחבריו. חברו ארנסט פון פלייש-מרקסוב, שאותו ניסה לגמול ממורפיום בעזרת קוקאין, פיתח התמכרות לשני החומרים. באותה תקופה, רופא העיניים קרל קולר גילה שקוקאין הוא חומר הרדמה מקומית מצוין. זה השימוש הרפואי שנשאר עד היום.

קוקה-קולה

ב-1886 יצר הרוקח ג'ון פמברטון משקה עם תמצית עלי קוקה ואגוזי קולה. בשנים הראשונות היה בקוקה-קולה מעט קוקאין. בתחילת המאה ה-20 הוצא הקוקאין מהמשקה, וכיום משתמשים בתמצית עלים שהוסר ממנה הקוקאין.

האיסור

בתחילת המאה ה-20 התרבו דיווחים על התמכרות ועל מקרי מוות. ב-1914 הגבילה ארה"ב את הקוקאין, ובהמשך הגיע פיקוח בינלאומי. אחרי שנים של ירידה, השימוש חזר בשנות ה-70 כסמל סטטוס, ובשנות ה-80 הגיע הקראק.

היום

לפי האו"ם, ייצור הקוקאין בעולם הגיע בשנים האחרונות לשיאים חדשים. רובו מגיע מקולומביה, מפרו ומבוליביה, ושוק אירופה מתרחב. ראו עמוד הקוקאין.

המידע כאן כללי ואינו מהווה ייעוץ רפואי או משפטי.